עד היום, אין הסבר לתופעה המוכרת והמדהימה הבאה:
ילדים קטנים, עד גיל 3 פחות או יותר, אם חסר להם סידן / כלציום בגוף, הם ינסו לקלף את הצבע מהקיר ולהכניס אותו לפה.
התופעה מוכרת, אך אין לה הסבר מניח את הדעת.
- איך הילד "יודע" שחסר לו סידן?
- איך הילד "יודע" שהצבע שמכסה את הקיר מכיל הרבה סידן?
הרי בגיל הזה הילד עדיין לא למד רפואה, אין לו יכולת לשלוח דגימות דם או שיער למעבדות יקרות בארץ או בחו"ל.
אז אך הילד יודע לזהות הן את הבעיה והן את הפתרון?
מי נותן ליד של הילד את ההוראה לקלף את הצבע ולהכניס לפה?
למעשה, זו המחשה לקמצוץ מיכולותיו של מרכז האנרגיה התחתון שלנו:
מרכז הבטן, האחראי על "תחושות הבטן" ועל האינטואיציה. הוא זה שמזהה הן את הבעיה – והן את הפתרון.
מעל מרכז הבטן נמצא המרכז השני של האדם – מרכז הלב. זהו מרכז התחושות והרגשות.
ומעליו – מרכז הראש, שאחראי על החשיבה, על השכל ועל ה"הגיון".
אין זה מפתיע שלאדם יהיו שלושה מרכזים, שכן 2 מרכזים בלבד יוצרים סטטוס-קוו:
מרכז אחד מושך לקצה האחד, המרכז השני לקצה השני.
המרכז השלישי הוא זה שיוצר את התנועה, כמו האלקטרון, הפרוטון והניוטרון,
כמו האוויר שאנו שואפים פנימה שמורכב בעיקר מחנקן, חמצן ומעט מאוד פחמן דו-חמצני,
כמו המים שמורכבים משני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן ועוד.
במקור, לכל אחד משלושת מרכזי האנרגיה של האדם יש את התפקיד שלו
ושלושתם מתפקדים בהרמוניה מושלמת,
כדי להעניק לנשמה את הכלים החזקים והיעילים ביותר לשימושה במסע.
אולם מאז אכילת פרי עץ הדעת, ההרמוניה בין שלושת המרכזים שובשה:
מרכז הדעת (שנמצא בראש) חטף מנת-יתר כתוצאה מאכילת התפוח
והחליט מאז כי הוא יהיה זה שינהל את המסע.
הוא יהיה זה שיחליט, הוא יהיה זה שישלוט.
ומרגע זה, לא יכלנו להמשיך את הקיום שלנו בגן העדן. האיזון הופר.
אצל הילד הקטן, השכל עדיין לא התפתח ועדיין לא התיישב על כס השלטון.
לכן, מרכז הבטן הוא זה שעדיין מנהל את העניינים.
בהמשך, כשהשכל יבשיל, הוא לא יניח ליד לגשת אל הקיר ולקלף את הצבע:
"השתגעת? לאכול את הצבע? אמא אמרה שזה לא יפה!" יאמר מרכז השכל, והיד של הילד תישאר במקומה.
בהמשך, אולי רופא הילדים יאבחן את המחסור בסידן…
ככל שהילד גדל, מרכז השכל הולך ונהיה השליט והקובע.
הוירוס שהכנסנו למערכת עם אכילת התפוח הולך וגדל עד כי מרכז הבטן מתחיל להמעיט בהשמעת דעתו:
ה"דעת" הופכת להיות השלטת.
ואיתה – הפחדים, האגו, הצורך לשלוט ויתר תופעות הלוואי שבגללן הורה לנו בורא עולם שלא לגעת באותו פרי.
וכך, אותו חוש פנימי רב העצמה שלנו כמעט ואיננו מתערב, למעט מקרים חריגים, כגון המקרה התיאורטי הבא:
נהג נוסע בכביש הערבה בשעת לילה מאוחרת. הכביש ישר, הנסיעה מונוטונית ומשעממת.
לפתע הוא מבחין באורות גבוהים של משאית שמגיחה מהמסלול הנגדי. ההתנגשות היא עניין של שניות.
באותה סיטואציה, מרכז הבטן יתעורר ובאינסטינקט פנימי ידיו של הנהג ימשכו את ההגה ימינה כדי להימנע מההתנגשות.
באותן שניות גורליות, בהן התגובה חייבת להיות מיידית, מרכז הבטן הוא זה שמפעיל אותנו.
לו היה זה מרכז השכל שפועל באותן שניות גורליות, הוא היה בודאי אומר:
"רגע רגע, תן לי זמן לחשוב! ימינה או שמאלה? אולי בכלל לעצור?" כי זהו טבעו של השכל: הוא צריך "זמן לחשוב".
במקרה של המשאית המגיחה ממול, אי אפשר לתת לו את ה"זמן לחשוב":
צריך להגיב מיידית כדי למנוע את ההתנגשות!
וכך, כשלא מאפשרים למרכז השכל את הזמן לחשוב, שרביט ההובלה עובר למרכז הבטן, האינטואיטיבי שלנו.
הסיפור הבא ממחיש את הפוטנציאל האדיר של מרכז הבטן.
בודאי שמעתם/ן על הסמוראים, לוחמי החרב היפנים האגדתיים. מסופר כי המבחן האחרון שהיה על החניכים לעבור בטרם יקבלו את התואר "סמוראי" היה מתקיים בלילה. המורה היה לוקח את התלמיד ליער ובנקודה מסויימת, מכסה את עיניו ופוקד עליו:
"רוץ למחנה!"
אם התלמיד היה מהסס, ולו לשבריר של שניה, הוא היה נכשל. שבריר של שניה זה כל מה שנחוץ כדי ששרביט הניהול עדיין יהיה במרכז המחשבה. הסמוראי, כאשר הוא מנהל קרב חרבות, אסור לו לקחת את הזמן כדי לחשוב: אסור לו לנהל את הקרב מבעד למרכז השכל, הוא חייב לדעת להעביר את השרביט למרכז הבטן ולנהל את הקרב משם. במצב כזה, המחשבה היא מכשול.
אז האם גם אנחנו יכולים להיות סמוראים?
השלב הראשון צריך להיות בעריכת היכרות מחודשת עם מרכז הבטן שלנו וללמוד כיצד למצוא את המרווח שבין מחשבה למחשבה.
המרווח הזה קיים. אפשר ללמוד למצוא אותו ולהרחיב אותו.